החלטה בתיק רע"א 4827/12

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ו-ת' בזק רפופורט), שניתן ביום 16.5.2012 בע"א 30614-12-11, בו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 30.10.2011 של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה ש' פיינברג) בת"א 5090/04.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקשת, אדריכלית במקצועה, התקשרה בשנת 1993 בעסקת קומבינציה עם בעלי קרקע בתל אביב, לבניית בניין בן ארבע דירות, שמתוכן שתיים יועברו לבעלותה (להלן: דירות התמורה) ואחת מהן תוכננה להימכר לשם כיסוי הוצאות הפרויקט. לצורך מימון ביניים של העסקה, פנתה המבקשת לסניף מרכז עסקים של המשיב. מנהל הסניף הסכים להעניק למבקשת את המימון הנדרש, לטענתה לאחר שלמד את הפרויקט המתוכנן. לקראת סוף שנת 1994, אז יצא הפרויקט לדרכו, המבקשת משכנה חנות שבבעלותה כבטוחה לאשראי, וקיבלה שתי הלוואות (בדצמבר 1994 ובאפריל 1995) לתקופה של חמש שנים. כמו כן לקחה המבקשת משכנתא לתקופה של עשר שנים מחברת בת של המשיב.

           כספים אלו לא הספיקו למבקשת, שהתקשתה לממן את המשך פרויקט הבנייה ונקלעה לפיגורים בהחזרי ההלוואות. בשלב מסוים אף נאלצה להפסיק בבנייה עקב כך, עד שבשנת 1996, עם חילופי מנהל הסניף, הוגדלה משמעותית מסגרת האשראי של המבקשת והועמדו עבורה שורה של הלוואות קצרות מועד. אלא שגם אז התקשתה המבקשת לעמוד בהחזרי התשלומים. לטענתה, גם האשראי המוגדל שניתן לה אז לא היה מספק, והריביות הגבוהות שאפיינו את ההלוואות קצרות הטווח שניתנו לה, יחד עם הוצאות הבנייה הגבוהות, הובילו לכך שהתקשתה לעמוד בהחזרים ולקדם את הבנייה.

           בסוף שנת 1996 הסתיים שלב ביצוע שלד וטיח הבניין ואז משכנה המבקשת גם את מחצית המגרש שבפרויקט הבנייה. לאחר קבלת אישורים נדרשים, נרשמה (בשנת 1999) משכנתא גם על הדירות שבבניין לטובת הבנק. המבקשת מכרה אחת מהן והזרימה את הכספים לכיסוי חובותיה לבנק. המבקשת אף ניסתה להשיג מימון נוסף מן המשיב, על מנת להשביח נכס אחר שבבעלותה, דירת מגוריה, אולם לא הגיעה להסכמה עם המשיב. על כן, בשנת 2000 פתחה המבקשת חשבון בבנק אחר וקיבלה ממנו את המימון הדרוש לשם השבחת דירת מגוריה. במקביל, בין השנים 2000 ל-2003, הזרימה המבקשת כספים למשיב על מנת לכסות את חובותיה, אולם אלו לא הספיקו, והמשיב פנה להוצאה לפועל למימוש החנות ואחת מדירות התמורה שמושכנו. בסופו של דבר, מכרה המבקשת את דירת מגוריה ובתמורה שקיבלה עבורה עשתה שימוש כדי לפרוע את כל חובותיה למשיב, למעט 70,000 ש"ח.

3.        נוכח השתלשלות עניינים זו, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום ובה טענה, כי הנתבע הפר את חובות האמון והזהירות כלפיה בכך שלא העמיד לה אשראי מספק לצרכיה, חייב אותה בריביות מופרזות בהתחשב במצבת הביטחונות שהעמידה, איחר במימוש דירת התמורה שמושכנה, הביא לכך שיוטלו על המבקשת קנסות שונים וריביות חריגה, וגרם לה לכאב, סבל והתדרדרות במצבה הבריאותי.

4.        בפסק דינו המפורט והבהיר, התייחס בית משפט השלום לכך, שאכן, על בנקים חלות חובות מיוחדות כלפי לקוחותיהם, שאינן חלות על צדדים לחוזה רגיל. הבנק חב חובת אמון כלפי הלקוח, ולעיתים הוא אף מחויב להעדיף את אינטרס הלקוח על פני האינטרס העצמי של הבנק. אולם, חובה זו אינה בלתי מוגבלת ואינה משחררת את הלקוח מאחריות למעשיו. על רקע זה, בחן בית המשפט את טענות המבקשת.

           בית המשפט קבע כי ההחלטות האם להעניק אשראי, באיזו עלות ובאילו תנאים, כפופות לשיקול דעתו של המשיב, ועל כן המבקשת אינה יכולה לבוא בטרוניה על כך שבחר לקבוע את שווי הביטחונות שהעמידה לפי מקדמי ביטחון שלו, ולא לפי שוויים השמאי של הנכסים. מתן האשראי עוגן בהסכמים, שלא נטען שהמשיב הפר. בית המשפט ציין כי ממילא סך האשראי שקיבלה המבקשת היה גבוה משווי הביטחונות (לפי חישובי המשיב) שהעמידה.

           מעבר לכך, נפסק כי המבקשת לא הציגה בדל ראיה לכך שהיתה זכאית או יכולה לקבל בפועל אשראי בתנאים עדיפים אצל המשיב או בכל בנק אחר. חוות דעת מומחה, רואה החשבון סלומון, אותה הגישה המבקשת, כללה תחשיב של הפסדיה, אולם עשתה זאת למול חלופה היפותטית לחלוטין, שהמומחה עצמו אישר כי אינה קיימת בשום בנק. המבקשת כלל לא פנתה למשיב, או לבנקים אחרים, על מנת לברר אפשרות לקבל תנאי מימון עדיפים. בית המשפט ציין, כי מחובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח לא נגזרת חובה להעמיד ללקוח את האשראי בתנאים מיטביים - מאחר ומדובר בסיטואציה בה המידע גלוי ואינו נסתר מעיני הלקוח.

           עוד נקבע, כי אין לצפות מבנק להתאים את האשראי הבנקאי לצרכיו העסקיים של הלקוח, במיוחד במקום, כמו במקרה דנן, שבו הלקוח לא הציג תכניות עסקיות מפורטות. המבקשת העלתה שורה של גרסאות בנוגע להיקף עלויות הבנייה שאותו הציגה לבנק: פעם אחת דיברה על מיליון ש"ח; פעם אחרת על כך שהובטח לה אשראי בלתי מוגבל וכי לא דובר על סכומים; ופעם שלישית הודתה כי כלל לא היתה לה תכנית עסקית. לעומת זאת, הבנק טען כי המבקשת הציגה תחשיב של כחצי מיליון ש"ח, ואכן, הבנק העמיד לרשותה סכום גבוה מזה, אשר אזל עוד בטרם הסתיימה בניית השלד. במלים אחרות, קבע בית המשפט, המבקשת נקלעה לכשל מימוני כבר בשלב מוקדם בפרויקט.

           בית המשפט קבע כי מן הראיות עולה כי המבקשת כלל לא העמידה את המשיב על חוסר ההתאמה בין האשראי שניתן לה לבין כושר ההחזר ותזרים המזומנים הצפוי עבורה. ההפך הוא הנכון: פעם אחת טענה כי תוכל להחזיר את האשראי בהסתמך על הכנסות משרד האדריכלות שבניהולה; פעם אחרת, טענה כי תוכל לפרוע חלק מההלוואות שקיבלה עם מכירת אחת מדירות התמורה לאחר קבלת ההיתרים הנדרשים (טופס 04), אולם בפועל מכרה אותה למעלה משנתיים אחר כך (ולא סיפקה שום הסבר מדוע עשתה כן).

           במהלך ההוכחות והסיכומים בתיק, טענה המבקשת כי הבנק היה צריך לספק לה מימון בשיטת "ליווי פיננסי", אולם בזמן אמת לא ביקשה זאת מן הבנק. נפסק, כי אין הכרח ששיטת מימון מסוג זה היתה ישימה או כדאית יותר עבור המבקשת, וכי איזשהו בנק היה מוכן לצורת מימון שכזו במקרה הנדון. וממילא, העלאת טענה שכזו, אשר לא נכללה בכתב התביעה ולא נתמכה בתצהיר המבקשת או בחוות דעת המומחה, בשלב כה מאוחר, היא בגדר שינוי חזית.

           נוכח כל האמור, נקבע כי לא הוכח שהמשיב פעל בשונה מן הדרך הבנקאית המקובלת וכי הפר את חובות האמון והזהירות בהן הוא חב כלפי המבקשת. על כן, נדחתה תביעת המבקשת, ונפסקו לחובתה הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 30,000 ש"ח.

5.        המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ו-ת' בזק רפפורט). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק דין קצר ובהסתמך על הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ופסק לחובת המבקשת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 15,000 ש"ח.

בקשת רשות הערעור

6.        טיעונה הראשון של המבקשת מתמקד בשימוש שעשה בית משפט קמא בתקנה 460(ב) לתקנות. נטען על-ידה, כי שלושת התנאים המפורטים בתקנה 460(ב), שקיומם מאפשר עשיית שימוש בהוראת התקנה, הם תנאים מצטברים, ואילו במקרה דנן התנאי השלישי ("אין לגלות [בהחלטה שעליה מערערים] טעות שבחוק") לא התקיים. זאת מסיקה המבקשת מכך שלהבדיל משני התנאים הראשונים, שעל קיומם עמד בית משפט קמא במפורש, לא ציין בפסק דינו דבר בנוגע להתקיימותו של תנאי השלישי. לטענתה, היה על בית המשפט לקבוע, באופן פוזיטיבי, כי גם התנאי השלישי מתקיים, שאחרת לא ניתן היה לבסס את דחיית הערעור על התקנה האמורה. בתוך כך, היה עליו להתייחס לטיעוני המבקשת הנוגעים לעניין זה, ולהבהיר מדוע לטעמו לא נפלה בפסק דינו של בית משפט השלום "טעות שבחוק". מעבר לכך, מאחר ומדובר ביחסי בנק-לקוח ובחובות המוטלות על הבנק במתן אשראי, שהן סוגיות בעלות השלכות רוחב, מוטב היה כי ערכאת הערעור לא תלך בנתיב שמאפשרת תקנה 460(ב), גם בהתקיים שלושת התנאים. עוד בעניין זה טוענת המבקשת, כי למעשה פנייתה לבית משפט זה היא בגדר ערעור ראשון, מאחר ונושא זה התעורר רק בבית המשפט המחוזי. ממילא, שאלת פרשנותה והפעלתה של תקנה 460(ב) היא סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור. מדובר בשאלה בעלת חשיבות חוקתית, טרם נפסקה בה הלכה למרות חשיבותה, והיא חורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת.

7.        מעבר לכך, לגופו של עניין, לטענת המבקשת בקשת רשות הערעור מעלה סוגיות משפטיות חשובות ובעלות השלכות רוחב נוספות: היקף האחריות והחובה של הבנק כלפי הלקוח בכל הנוגע להתאמת אשראי לצרכי הלקוח; ניגוד העניינים שנוצר בין הבנק ללקוח במצב זה, במיוחד שעה שהלקוח הפך לשבוי בידי הבנק ואינו יכול לעבור לבנק אחר; והמתח בין חובת האמון של הבנק לבין היעדר החובה לשמש כאפוטרופוס ללקוח.

           לגישת המבקשת, קביעת בית משפט השלום, לפיה רק אם הופר הסכם הרי שניתן לבוא בטרוניה לבנק, היא קביעה קיצונית שאינה עולה בקנה אחד עם החקיקה והפסיקה בנושא. קיימות גם חובות אמון ונאמנות; איסור התניית שירות בשירות והטעייה של הלקוח (בהתבסס על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א 1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח))); חובות גילוי ואיסור הטעיה; ואיסור פגיעה בלקוח בנסיבות מיוחדות. נוכח קיומן של אותן חובות החלות על הבנק, יש להבין כי לא ניתן להתייחס אל הבנק כאל מוכר בחנות בגדים שכל עניינו הוא לנסות ולהשיא את רווחיו באופן "לגיטימי". בית המשפט אף שגה בקובעו כי החובות המוגברות החלות על הבנק נוגעות רק לעניינים בהם יש פער מידע בין הבנק ללקוח, וכי אין המדובר במקרה שכזה. ראשית, סבורה המבקשת כי מדובר במקרה בו קיימים פערי מידע משמעותיים; ושנית, לטעמה אין זה סביר כי הבנקים לא יחויבו בחובות אמון מוגברות דווקא בסוגיה כה משמעותית עבור רבים - מתן אשראי והלוואות.

8.        המבקשת טוענת כי המשיב פעל כלפיה בחוסר הגינות, תוך הפרת חובת האמון כלפיה, ובניגוד לחוק, כשעל מנת להיטיב עם עצמו אכף על המבקשת מבנה אשראי עושק ונצלני. המבקשת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי ההתנהלות בינה לבין המשיב אכן התאפיינה בעושק, וליתן הנחיות חישוביות לביצוע חשבון בין הצדדים באופן שירפא את תוצאותיהן של העוולות ארוכות השנים שבוצעו כלפיה. המבקשת הציעה באמצעות חוות דעת המומחה שהציגה, אפשרות אחת להתחשבנות שכזו, המעריכה את חיובי היתר בסכום של 423,035 ש"ח, בהתבסס על מודל תיאורטי הבוחן את חיובי המבקשת בהשוואה לריביות בהן היתה מחויבת לו פעל המשיב כדין.